אורות האמונה בני משה - הספר כוח האמונה - הפוסל במומו פוסל
https://www.hamikdash.co.il/הפוסל-במומו-פוסל.htm

1.1 הפוסל - במומו פוסל

העיקרון: כל עוד אדם רואה חסרונות באחרים, הוא עצמו צריך תיקון באותם דברים ממש.

לעיתים נראה שקשה להבין את הכלל הזה. לא פעם בחיינו אנו פוגשים באדם שעושה מעשים נפשעים ממש. גם אם נביא אלף עדים, כולם יגידו שהאדם הזה פושע. במצב שכזה, קשה מאד להבין כיצד הפסילה שלנו לאותו אדם נובעת למעשה אך ורק מחמת המום שבנו ולא בגלל מעשיו הרעים. השאלה, איך מיישמים את העיקרון הזה?

הכלל "הפוסל במומו פוסל" נכון גם ברמה פרטית (אתה פוסל מישהו בגלל מום שיש בך), וגם ברמה של כולנו כקבוצה (אתה פוסל מישהו בגלל מום שיש בקבוצת אנשים שאתה חי בתוכם ואתה חלק מהם). להלן דוגמה מכל סוג:

1.1.1 מספר מקרים כלליים של "הפוסל במומו פוסל"

דוגמה נפלאה מופיעה בספר "חובת הלבבות" של רבנו בחיי זצ"ל (בפרק הפתיחה של שער הבחינה).

"ומה נדמו בזה אל אנשים עיוורים, הובאו אל בית מוכן להם בכל תועלותיהם, והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה...ורופא חכם לרפאם בהם כדי שייטיב ראותם, והם התעלמו...ולא שמעו אל הרופא...והיו הולכים בבית בעניין רע מעיוורונם. וכל אשר הלכו בבית נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם ונפלו על פניהם, והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר...והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו וגינוּ את מעשהו..."

דוגמאות נוספות מחיי היום-יום:

  • אתה מארגן את הילדים בבוקר, ודווקא כשאתה מאוד ממהר, הילד קם בקושי, מתלבש באיטיות וכל דבר לוקח לו יותר זמן. במקום לכעוס על הילד, נסה לחשוב: מי אשם במצב הלחוץ הזה שבו הנך נמצא? אתה יודע היטב שאם היית קם מהמיטה ממש עם צלצול השעון המעורר (ולא ישן עד הדקה שבה אתה על סף האיחור), לא היית בבעיה כלל, אפילו אם הילד היה מעכב אותך עוד יותר. נסה להיזכר: באיזה מקרים כעסת על הילד הכי הרבה בבוקר. האם יש קשר ישיר בין השעה המאוחרת שאתה עצמך התעוררת בבוקר, למידת הכעס שכעסת על ילדך.
  • אתה מנסה להשתלב בנהיגה מכביש צדדי לכביש ראשי בשעת עומס, אך הרכב שמשמאלך נדחף וחוסם אותך. לפני שאתה כועס עליו, נסה להיזכר: כשאתה נוסע בכביש ראשי, האם אתה מודע לכל הכבישים הצדדיים בזמני העומס ונותן לנהגים אחרים להשתלב? זה מקרה קלאסי שבו אתה מאשים את הנהג שמשמאלך בגלל מום שיש בך ובחלק גדול מהקבוצה שבה אתה חי. אם כל אחד מאתנו ייתן לאחרים להשתלב בכביש, גם כשיגיע תורינו ייתנו לנו להשתלב.

האדם הוא "עולם קטן". כפי שהוא רואה את העולם הפרטי שלו, כך הוא שופט את האחרים. אדם שמעולם לא גנב, לא יגיד "כולם גנבים!".

לאחר שלמדנו את העיקרון של "הפוסל במומו פוסל", אנו מבינים שצדיק אמיתי לא רואה מעולם חסרונות באחרים. כך גם מצינו בחטא האדם הראשון. כל עוד האדם הראשון היה צדיק, הוא לא ראה חסרונות. אולם ברגע שחטא בעץ הדעת, הוא ירד מדרגת "צדיק", ורק אז הוא ואשתו הבינו כי "עירומים הם". כלומר, רק אחרי החטא הוא החל לראות פגמים ומומים.

1.1.2 סיפור אישי – איך הבנתי את משמעות "הפוסל במומו פוסל"

לפני הרבה שנים, נקלעתי למצב שפסלתי אדם על התנהגותו. יהודי מבוגר שעמד אז לידי אמר לי: "הפוסל במומו פוסל". כיוון שכיבדתי מאד את אותו אדם מבוגר, נעלבתי מאוד מהערתו ולא שכחתי אותה. במשך שנים ניסיתי להבין את המשפט הזה ולא הבנתי, עד שבלילה מסוים התחננתי בפני הקב"ה שיסביר לי את המשמעות של הכלל הזה, למה הכוונה "הפוסל במומו פוסל". ביום שלמחרת הייתי בפגישה עם בעל עסק (במסגרת מקצועי כיועץ עסקי). היה זה יום חורף קר וגשום, וישבנו בחדר קטן וחנוק. כעבור מספר דקות מתחילת הפגישה, נפתחה לפתע הדלת, ואל החדר נכנס אדם מבוגר. הוא היה לבוש ברישול, לא מגולח, ובידיו סיגריה דולקת. הוא דחף את הכיסא שלי עם רגלו אל הקיר, הכניס בכוח כיסא בצמוד לכיסא שלי, והתיישב עליו. לא היה לי מושג מי האדם הזה. רמזתי לו בנימוס שהסיגריה מאוד מפריעה לי, ובתגובה הוא ניבל את פיו. השתדלתי להמשיך בפגישת הייעוץ, אך האורח החדש החל להתערב בצורה פעילה בשיחה. סגנון דיבורו היה בוטה, והוא דיבר ממש לא לעניין. לא ארחיב על מה שנאמר שם, אך כשסיימתי את הפגישה, ידעתי שזה המצב הברור ביותר שבו פסלתי אדם.

הפגישה הסתיימה. הסתכלתי על השעון, וראיתי שיש לי עוד עשרים דקות לפני הפגישה הבאה. מזווית עיני ראיתי את הזקן יוצא אחריי ונעמד בצד, מספר מטרים ממני.

הרמתי את הראש כלפי שמים ואמרתי: "ריבונו של עולם! אני מתחנן בפניך! אני פסלתי את האדם הזה לחלוטין. בבקשה ממך, תראה לי איך מתקיים הכלל הפוסל במומו פוסל. הרי, אם הייתה כאן מצלמה והיו מראים את מה שקרה בחדר למיליון איש, כולם היו אומרים שהאדם הזה הוא לא חיובי. אנא ממך, פקח את עיניי!"

כלל יסודי בבקשות מבורא העולם: אחרי שביקשת מה שביקשת, עשה את המאמץ מצדך לקבל את התשובה. החלטתי לגשת אליו.

הוא הביט אליי בחשדנות כשהתקרבתי אליו, ובכוונה נשב את עשן הסיגריה שלו לעברי.

"אני יכול לשאול אותך שאלה?" פניתי אליו והבטתי בתוך עיניו.

הוא הופתע מאוד מהפנייה שלי, ואולי בגלל זה ענה: "שאל! למה לא?"

"תגיד לי למה התכוונת כשאמרת את המשפט הקשה שענית לי שם בפגישה."

הוא פקח את עיניו בהפתעה ובחן אותי. הרגשתי שהוא ממש הבין שהשאלה הכנה שלי באה ממקום אחר לגמרי ממה שהורגל.

"זה סיפור ארוך." ענה לי. "שמעתי אותך מקודם אומר שאתה ממהר לפגישה אחרת."

הוצאתי את הטלפון הנייד, חייגתי וביטלתי את הפגישה הבאה. "עכשיו יש לי זמן."

"למה אתה כל כך רוצה לדעת?"

"זה ביני לבין בורא העולם."

אינני יודע מה בדברי גרם לו זאת, אך במשך השעה וחצי הבאות הוא סיפר לי את סיפור חייו. הוא מעולם לא למד בבית ספר, סיפור חיים מאוד קשה. סגנון דיבורו היה בוטה, כי כך הורגל מילדות. מסיפור חייו התברר, שלמרות הנתונים הקשים בהם גדל, הוא היה איש של חסד ברמה גבוהה מאוד. הצורה הקולחת בה הוא תיאר את המקרים, והפירוט של כל הפרטים הקטנים, לא הותירו לי ספק, שכל מילה ממה שסיפר לי הייתה אמת.

כשהשיחה הסתיימה הרגשתי, שאני עפר לרגליו של אותו אדם. אמנם נכון שכלפי חוץ אני נראה יותר "מתורבת" ממנו, אך מעשיו - גם ביחס לאדם שניחן בשכל ועושר וחינוך טוב כל ימי חייו - היו עצומים, ועל אחת כמה וכמה ביחס לנתוני הפתיחה שלו והנסיבות בהן גדל.

רגע לפני שנפרדתי ממנו, שאלתי אותו: "למה לא כיבית את הסיגריה?"

"זה מפריע לך?" ענה, מופתע. "למה לא ביקשת?" ומייד כיבה את הסיגריה. התברר לי שמקודם הוא לא הבין את הרמז שנתתי. כנראה, לפעמים עדיף לא לדבר ברמזים.

מאותו היום אני חושב שהבנתי קצת מה זה "הפוסל במומו פוסל".

דרך אגב, אותו בעל עסק שהייתי אצלו שאל אותי: "מה אבא שלי סיפר לך?" כשעניתי לו שהוא סיפר לי את סיפור חייו, הוא אמר בהפתעה רבה: "הוא מעולם לא סיפר לי ולא לאף אחד מהמשפחה את סיפור חייו הקשה."

מהמקרה הזה למדתי שני דברים:

1. כוח התפילה – אפשר לבקש מהקב"ה כל בקשה. אם מבקשים מספיק חזק (או מספיק פעמים), הבקשה נענית. בע"ה נרחיב על הנושא בפרק המדבר על התפילה.

2. גם במקרים שאינך מבין כלל מסוים הכתוב בתורה, עליך להאמין בלב שלם שהכלל הזה הוא נכון. כדי להבין את הכלל, עליך ללמוד יותר ולהתחנן בפני הקב"ה שיפקח את עיניך.

1.1.3 איך ניתן לנצל לטובתנו את הכלל של הפוסל במומו פוסל

לאחר שהוברר לנו, שאם אנחנו רואים פסול במישהו, זה אומר שבאותו הנושא אנחנו צריכים לתקן מַשהו בעצמנו (כלומר, הפוסל במומו פוסל), אנחנו יכולים לנצל את המומים שבנו כדי לתקן אחרים. צריך לקחת את החיסרון ולהפוך אותו כמנוף לתיקון. בזכות העובדה שראית מום באדם אחר, תבין שיש בך מה לתקן בעצמך, ותוך כדי תיקון עצמך נסה לעזור גם לאחר שיתקן את עצמו.

רק אדם שלא תיקן מידה מסוימת בעצמו, רואה את אותו הפגם באחרים. זה מאפשר לו לתקן אותם ואת עצמו. זה דומה לאדם שירד לתוך מכרה פחם. אומרים לו, אם כבר התלכלכת, תוציא משם את היהלומים שאתה מוצא. כלומר, אם כבר יש בך מה לשפר, בדרך נסה לעזור גם לאחרים. אבל, אל תנסה רק לתקן את האחר (מבלי לתקן את עצמך), כי לא תצליח. הדרך הנכונה היא לתקן עצמך, ותוך כדי כך לתקן את האחר.

דוגמא לכך (שאדם שלא תיקן מידה בעצמו, רואה את אותו פגם באחרים), ניתן להביא מאדם שנוהג להתפרץ לדברי אחרים. אדם כזה, אין לו יכולת הקשבה טובה, כי בכל פעם שהוא שומע מישהו, מוחו מנסה לחשוב מה להגיד, ומהי דעתו בנושא. אף פעם הוא לא יאפשר למישהו אחר להשמיע את דבריו עד הסוף, ולהסביר את דעתו כראוי. דווקא בגלל תכונתו הזאת, הוא יתלונן כל הזמן על אחרים שהם "מתפרצים לדברי אחרים".

לעומת זאת, אדם שכבר התגבר על המידה הרעה של חוסר הקשבה לאחרים, יקשיב תמיד לדברי אחרים, וגם אם אחרים יתפרצו לדבריו, הוא יאפשר להם להביע את דבריהם, כי יש לו מידה של "הקשבה מלאה" לאחרים. לעולם לא תשמע אותו מתלונן על מישהו: "הוא לא מקשיב ומתפרץ לדברי אחרים."

1.1.4 לדון לכף זכות

האופי האנושי מחפש תמיד את החסרונות באחרים. זה אחד ממקורות הכוח של היצר הרע. כתוצאה מהתכונה הרעה הזאת, יש יותר מחלוקות בין אנשים, שנאה, קנאה, מריבות ועד למלחמות ממש.

עצה נפלאה להינצל מהצרה הזאת היא: לדון כל אדם לכף זכות. כלומר, כשאנחנו רואים אדם עושה מעשה שנראה לא טוב, עלינו לנסות לדמיין אלו תסריטים חיוביים יכולים להיות, שבגללם הוא עושה את המעשה הזה, מבלי שהוא חוטא. גם תסריטים שרחוקים מהמציאות יכולים לקרות, ולכן יש סיכוי שהאדם שמולנו אינו חוטא כלל.

זאת לא עצה של "לטמון את הראש בחול". מובטח לנו שעל ידי שנדון את האחר לכף זכות, נגרום באמת למציאות להשתנות. להלן דוגמה מהחיים:

1.1.4.1 מקרה אמיתי – המספרה הכי יקרה

שושנה, אישה צעירה בשנות העשרים לחייה, פנתה לרב העיר ובפיה סיפור קורע לב אודות מצבה הכלכלי הקשה. אסתר, אשת חסד בעלת יכולת, החליטה לתרום לה באופן קבוע סכום כסף חודשי, דרך הרב ובעילום שם.

יום אחד פגשה אסתר את הרב ברחוב ואמרה לו כשהיא מאוד נרגשת: "שושנה ממש הצליחה לסדר אותנו. היא סיפרה שאין לה מה לאכול, ואילו היום ראיתי אותה כשהיא יוצאת מהמספרה הכי יקרה בעיר, אפילו אני לא מרשה לעצמי להיכנס למספרה היקרה הזאת. זאת הפעם האחרונה שאני מוכנה לתרום לה!"

הרים הרב את ראשו, והודה בקול לקב"ה על שהפגיש אותו עם אסתר ברחוב. אסתר המופתעת שאלה אותו, למה הוא מודה לקב"ה. הרב ענה לה: "שושנה נמצאת במצב נפשי מאוד קשה. יש אישה נוספת שעוזרת לה, והיא סיפרה לי שהיא חששה ששושנה עומדת לפגוע בעצמה, וכדי לעודד את רוחה, לקחה אותה למספרה הזאת ואמרה לבעל המספרה שייעשה לה את הטיפול היקר ביותר, שתֵראה ממש כמו מלכה.

1.1.4.2 מקרה אמיתי – גבאי של בית הכנסת

יהודה התמנה לגבאי בית הכנסת. לאחר מספר חודשים בתפקיד, יהודה שם לב שיותר ויותר מתפללים מבית הכנסת רומזים לו שיש בעיה בכספים שהם תורמים: "אנחנו לא מבינים מה קורה עם הכסף!", אמרו. יהודה בדק פעם אחר פעם את החשבונות ולא מצא שום טעות. כדי להסיר את החשדות, הוא תרם סכום מאוד נכבד מכיסו לקופת בית הכנסת והיתרה של חשבון הבנק של בית הכנסת טפחה פי שלושה מכפי שהייתה ביום שקיבל את התפקיד. אך הטענות עדיין נמשכו, ומתפללים נוספים המשיכו להזכיר לו את הדבר. המתפללים הפחות עדינים אף דרשו ממנו בפה מלא להתפטר ו"ללכת להתפלל במקום אחר". יהודה הכין רשימה מפורטת של כל התרומות מיום כניסתו לתפקיד, ותלה זאת על לוח המודעות. הוא אף פנה לכל המתפללים ואמר שאם מישהו מוצא חיסרון כלשהו ברשימה שיבוא אליו. איש לא פנה אליו, במקום זאת החלו פשוט לדרוש ממנו להתפטר. לבסוף הוא סולק מתפקידו.

רק כשנכנס הגבאי החדש לתפקיד, נפתרה התעלומה. יהודה אכן היה רושם את כל התרומות, ומפקיד אותם נאמנה בחשבון הבנק, אלא שאת תפקיד עדכון כרטסות המתפללים הוא הטיל על דוד. דוד היה לעיתים שוכח לעדכן בכרטסת שהכסף כבר הועבר ע"י התורם. באופן שכזה הכסף אמנם היה נכנס לחשבון הבנק, אולם בכרטסת של התורם לא נרשמה התרומה וחובו לא הופחת. בפעם הבאה שהגיע התורם לשאול כמה הוא חייב, החוב שלו נשאר כאילו לא שילם. מכאן החשד.

מה אנחנו לומדים מכך? לדון לכף זכות. דבר נוסף שאנו לומדים: אם אנחנו רואים משהו שנראה לנו לא תקין, חובה עלינו לספר זאת בשקט לאותו אדם, ולהסביר בפירוט את המקרה, ולא במשפטים כלליים. ייתכן שבדיון מסודר על הנושא, הבעיה תיפתר תוך שניות. מספיק היה שאחד מהמתפללים יספר בצורה מפורטת מדוע הוא חושד ביהודה, כדי שהחשד היה מוסר. בכך גם היה נמנע חטא מכל השאר. אם מישהו היה עושה זאת, היה מקבל את השכר של כולם ומונע את העונש של החוטאים.

1.1.4.3 מקרה אמיתי – המנהל שישן בחנייה

הסיפור הבא הוא אחד המקרים שהשפיעו עלי מאוד. גדעון משמש כמנהל בכיר בחברת הי-טק גדולה. אני מכיר אותו כבר די הרבה זמן. הוא סיפר לי את הסיפור הבא. לקרוא וללמוד מוסר!

"אני עומד לספר לך משהו שלא סיפרתי כמעט לאף אחד. אני יודע שאתה תעשה בזה שימוש טוב. יום אחד ירדתי לחניה של המפעל, וראיתי את אחד העובדים ישן ברכב. לאחר כמה ימים ראיתי שוב את אותו עובד במצב דומה. לא הבנתי איך מישהו יכול לעשות דבר כזה. האם עד כדי כך מוסר העבודה התדרדר?

בתקופה המדוברת, חברות ההי-טק נהגו לחטוף זה מזה את המנהלים המוכשרים, ושילמו להם משכורות מאוד גבוהות. גם אני, כמו שאר המנהלים הבכירים, קיבלתי כל הזמן פניות מחברות שונות. בדרך כלל נהגתי לדחות את הפניות האלו, אך כשהציעו לי תפקיד של סמנכ"ל בכיר בחברה מאוד גדולה, הסכמתי לעבור. בעלי החברה רצו שאתחיל לעבוד כמה שיותר מהר, אולם, הייתי אז באמצעו של פרויקט חשוב ורציתי קודם לסיימו בצורה טובה ורק לאחר מכן לעבור. סיכמנו וחתמנו חוזה. הודעתי על עזיבה במקום הישן, והתחלתי בעבודת חפיפה עם עובד אחר.

בימים שלאחר מכן, קמתי בכל בוקר מתוך תחושת עייפות הולכת וגוברת. בתחילה לא ייחסתי חשיבות לדבר, חשבתי שזה מהתרגשות, אולם כשהמצב ממש החמיר, הלכתי לרופא. עשו לי סדרה של בדיקות אך לא גילו דבר. לבסוף הגעתי לרופא מומחה שבישר לי: "מחלת היאפים". זהו שם למחלה די מודרנית, שתוקפת בעיקר מנהלים בכירים שנוהגים לטוס הרבה לחו"ל.

בינתיים, הגעתי כבר למצב של תשישות כוחות. לא יכולתי לעשות פעולה הנמשכת יותר ממספר דקות. שלושה חודשים חלפו עלי במצבי זה, והנה הגיע מועד תחילת עבודתי במקום החדש. התלבטתי קשות האם לספר להם את דבר מחלתי. לא הייתי בטוח שהם ישאירו אותי בתפקידי החדש, כאשר הם יבינו את המחלה ומשמעותה. מצד שני, הרי לא הייתי מסוגל להישאר צלול לזמן רב מדי. בטח לא בשעות העבודה הרבות הנדרשות ממנהל בכיר בחברה כה גדולה. אמנם יש לי תקופה קצרה של חסד ללימוד, אך ברור שלאורך זמן לא אוכל להסתיר את המחלה.

לבסוף, החלטתי לא לספר על המחלה והתייצבתי במקום עבודתי החדש. כל שעה הייתה כרוכה אכן בסבל אדיר ובמאבק להישאר ערני. כשהעייפות הכריעה אותי ירדתי לחניון הרכב, הסעתי את הרכב מהחנייה השמורה למנהלים עד לפינת החניון הרחוקה ביותר, יישרתי את מושב הנהג ותפסתי תנומה קלה. אמנם לא הייתי מסוגל להירדם מרוב לחץ, אך המנוחה עזרה לי.

עשיתי זאת יום-יום במשך מספר חודשים כשאני משתדל שהעבודה לא תיפגע. קיבלתי משכורת גלובאלית, כלומר, משכורת קבועה שאינה תלויה במספר השעות. נשארתי הרבה שעות נוספות, עבדתי בשעות מטורפות, ונלחמתי עם העייפות כדי להספיק לעשות את כל המוטל עלי. בינתיים, במשך הזמן הזה, הצלחתי לקבל טיפול, שבעזרתו חזרתי לעצמי בהדרגה. היום הסיפור הזה כבר מאחוריי.

למה סיפרתי לך את כל זה? לא כדי לצער אותך. אלא כדי לספר לך שבאותם הרגעים שנמנמתי ברכב, היו רואים אותי לא פעם עובדים שהיו כפופים אלי. היה זה נס שאף אחד מהם לא דיבר. אולי היה זה בגלל שאני התאפקתי מלספר מה שראיתי כמה שנים לפני כן, או שפחדו ממני כי הייתי הממונה עליהם. לא אשכח לעולם את מבטי הביקורת שלהם. ידעתי בדיוק מה מסתובב להם בראש, רציתי לצרוח ולהגיד להם: זה לא מה שאתם חושבים! באותם רגעים הייתי נזכר שגם אני למעשה נהגתי כמותם. חשבתי על אותו העובד שראיתיו מנמנם ברכב. האם גם הוא חש כל כך רע לנוכח מבטי הביקורת שלי? למדתי מכך לקח חשוב- לדון תמיד לכף זכות.

מה לומדים מכך?

לדון לכף זכות. גם כשהדמיון לא מסוגל למצוא תירוצים. גם כשמשוכנעים שהאדם פושע. לדון לכף זכות!
 
עדיף להזמין את הספר מאשר לקרוא חלקים במחשב. להזמנת הספר:
 
לפרק ההמשך בספר "כוח האמונה": שכר ועונש