אורות האמונה בני משה - כוח האמונה - מידה כנגד מידה
http://www.hamikdash.co.il/אמונה-תמימה.htm

1 אמונה תמימה

בפרק הזה נלמד:

  • מהי אמונה תמימה
  • מספר דוגמאות
  • יחיד העושה למען עצמו ולמען הכלל
  • אור וחושך הנמצאים בו זמנית באדם
  • קשר אל ה'

חיים של אמונה תמימה, זה לעשות בשמחה וברצון בכל רגע את הטוב והישר בעיני השם (לפי מיטב שיפוטנו), לא לפחד מדאגות העתיד, ולהיות בתהליך מתמיד של לימוד ושיפור עצמי.

אמונה תמימה כוללת גם את הדברים הבאים:

לא לעשות חשבון שמים - אל תנסה לבדוק למה האדם הזה חולה, ולמה האדם הרשע הזה עשיר. למה הצדיק הזה מת, ואילו אחיו הרשע בריא כמו שור. "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי--נְאֻם, ה'. כִּי-גָבְהוּ שָׁמַיִם, מֵאָרֶץ--כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם, וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו, נה,ח-ט)

הסתכל על עצמך ולא על אחרים - אל תביט על האושר של אחרים, על תכונותיהם הרעות, ועל מעשיהם הרעים. טפל בעצמך.

לא להתחכם עם המצוות - עשה את המצוות בפשטות, לא מתוך הכרח ולא כדי לצאת ידי חובה. אל תחפש קיצורי דרך כדי לחסוך מאמץ. המצוות נועדו להיטיב אתך.

לא לברוח כתינוק מבית הספר - אם אתה כבר עושה מצווה, אל תחכה שהיא תסתיים כדי לברוח ממנה. תהנה מהעשייה. אם אתה מרגיש שאתה מתאמץ מדי בעשיית מצווה, "שב ואל תעשה עדיף" (כלל זה אמור במקרים מסוימים בלבד, ולאחר התייעצות עם גורם מתאים(.

1.1 לפקוח עיניים

אמונה תמימה תיתן לנו גם מבט נכון על אירועי חיינו.

"וַיִּפְקַח אֱלֹקים אֶת-עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם; וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת-הַחֵמֶת, מַיִם, וַתַּשְׁקְ, אֶת-הַנָּעַר" (בראשית, כ"א, י"ט). אחרי ששרה אמנו גרשה את הגר וישמעאל (כי ישמעאל ניסה להרוג את יצחק), הגר תעתה במדבר ואחרי שנגמר לה המים, השליכה את ישמעאל וחיכתה שימות. "וַיִּפְקַח אֱלֹקים אֶת-עֵינֶיהָ", כלומר, הבאר הייתה שם לידה ממש. כל מה שהיה עליה לעשות הוא לפקוח את העיניים.

ככה זה עובד תמיד. הפתרון לאירועי חיינו השונים נמצא תמיד ממש לידינו צריך רק לפקוח את העיניים.

איך פוקחים עיניים? בכל רגע ורגע, כאשר אנו נתקלים בבעיה, עלינו לחפש מהו הדבר הטוב שאמור לצאת מהמצב. אם לא מוצאים, להתחנן לקב"ה שיפקח את עינינו.

1.1.1 בשבילי נברא העולם

"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (גמרא, סנהדרין, דף כ"ג, עמוד ב).

פקיחת עיניים אינה נדרשת רק במצבים מיוחדים, היא אמורה להיות חלק משגרת חיינו. אדם נקרא "עולם קטן". כל אדם צריך לחשוב כאילו כל מה שסביבו נבנה אך ורק כתפאורה בעבורו, ושכאילו גורל העולם כולו מונח על כתפיו. ההסתכלות הזאת מאפשרת להגיע לתובנות מעשיות רבות כיצד להתנהג במצבים שונים. יש סיבה מדוע הקב"ה מראה לך דברים. הוא רוצה שתגיב על כל דבר שתראה. דבר זה נכון אפילו כלפי המראות הפשוטים מחיי היום, שמרבית האנשים מתעלמים מהם לחלוטין.

לסיכום: אם אתה רוצה להיות מחובר אל ה', עליך לפקוח את עיניך באופן מתמיד ולהגיב על כל דבר.

1.1.1.1 לא להתעלם משום דבר

למשל: אם אתה נוסע ברכב ותוך כדי נסיעה אתה רואה אדם צולע, ברך אותו (במחשבתך) ברפואה שלמה. אם אתה רואה אישה מבוגרת סוחבת סל כבד ביום חם ולח, ברך אותה שה' ייתן לה כוח ובריאות. אם אתה רואה רכב תקוע בצד הכביש, אם אינך יכול לעזור לו, ברך אותו שהבעיה שלו תיפתר מהר. לא צריך לברך ברכה ארוכה, מספיק להרהר בלב כמה מילים: "רפואה שלמה", "שה' ייתן לך כוח", "שבעייתך תיפתר מהר" וכן הלאה.

על ידי אימוץ הגישה הזאת, אתה מרגיל את עצמך לפקוח את העיניים ולהגיב לכל מה שקורה סביבך בכל רגע. בכך תשתנה גם ההתייחסות שלך למקום העבודה שלך ולמשפחתך ולחוג האנשים הקרוב אליך. ראייתך תהפוך להיות הרבה יותר זכה ובוחנת. מיום ליום אתה תתחיל לראות דברים שאדם רגיל לא רואה ותוכל לראות את ההשגחה של הקב"ה בכל רגע. לא אנסה לפרט בנידון, מכיוון שרק מי שניסה זאת יוכל להבין.

1.1.2 טוב להודות לה'

"טוֹב, לְהֹדוֹת לַה'; וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת." תהילים צ"ב, ב-ג.

עוד מהיסודות הגדולים של חיי אמונה זה להודות לקב"ה בכל רגע ורגע. אתה קם בבוקר, תן תודה לה' על שהחזיר לך את נשמתך. הצליח לך בעסק? - תודה לו. נסעת והגעת בשלום? - תודה לו.

החלק הקשה ביותר זה להודות גם על הדברים "הרעים". אמנם אנחנו יודעים שהקב"ה עושה אך ורק את הטוב ביותר עבורנו; ברור לנו שאם אנחנו חשים לא טוב, זה רק מפני שהוא דואג לנו כמו שאב מחנך את בנו. אך למרות זאת, ברגע האמת כשמרגישים רע, קשה לנו להפנים את הדברים ולהודות על הרע כמו שמודים על הטוב.

דווקא בגלל הקושי העצום של "להודות על הרע כמו על הטוב", אם תצליח לקיים זאת, שכרך עצום. הרווח שלך יהיה במספר מישורים:

  • תרגיש הקלה - הרבה יותר קל לעבור משהו לא טוב, כשאתה משוכנע שזה נעשה לך על ידי הקב"ה, שאוהב אותך ורוצה רק את טובתך. יהיה הרבה יותר קל לך כאשר תאמין שבסופו של דבר תראה את הטוב שייצא מכך.
  • לא תקטר על המצב - כי הינך מבין שה"רע" הזה נעשה לטובתך. מי שלא מקטר, מוחו ועיניו פקוחים יותר בשביל ללמוד את הלקח שהקב"ה רוצה ללמד אותו. הקיטורים הם אחד החוליים שמביאים על האדם ייסורים (לא עלינו). המתלונן על מצבו הוא כאילו כופר חלילה בהשגחת הקב"ה. צריך מאד להתפלל ולהתחנן לקב"ה שייתן לנו את היכולת להימנע מתלונות. זה יסוד האמונה.
  • מתוך ההבנות שתקבל עקב התבוננותך, תשתפר ותעלה במעלות הקדושה.
  • הקב"ה יישמע לכל תפילותיך.

1.2 דוגמאות אישיות

חשוב לציין, שבכל המקרים המתוארים בדוגמאות שלהלן, הנני בוחן את המציאות מתוך זווית הראייה שלי, ומשתדל - בכל אירוע שמתרחש סביבי - לפקוח את העיניים ולחפש את הנקודה אותה ביכולתי לתקן. כל זאת בהתאם למטרה שקבעתי לעצמי בחיים: "עשיית מצוות ומעשים טובים למען הפרט והכלל, תוך שימוש מרבי ביכולות שנתן לי הקב"ה בחסדיו הרבים". לפי קביעת המטרה אפשר לגזור מה הם מדדי ההצלחה. אם הצלחתי לעשות מעשה שמשאיר את הרשימו (רושם), מבחינתי, התקדמתי עוד צעד קדימה.

כלומר, הנני משתדל בכל רגע לפקוח את העיניים ולראות איפה הנקודה שביכולתי לתקן משהו.

1.2.1 סיפור אישי - הנסיעה לכותל עם מיניבוס

קיץ, כ"ו אב התשס"ו. מספר ימים לפני סוף חופשת הקיץ של בתי הספר צלצלה אלי אחותי, והציעה שניסע עם הילדים לסיור במנהרות הכותל. זה זמן רב שרציתי לבקר בכותל, לכן הבעתי מיד את הסכמתי הנלהבת לרעיון. ביום המיועד הזמנו מיניבוס והתחלנו בנסיעה לכיוון הכותל. היה זה יום חם מאד, והמזגן של המיניבוס לא פעל, והדבר הקשה כמובן על הנסיעה. כשהגענו לכותל, סיכמנו עם הנהג שיבוא לאסוף אותנו חזרה לפתח תקווה בשעה אחת בצהרים. הנהג אמר שמבחינתו זה בסדר, אך הוא ביקש לקבל כבר מראש את התשלום של הנסיעה חזרה. בשעה אחת וחצי - לאחר סיור מאלף במנהרות הכותל - יצאנו לכביש להמתין לנהג שיסיע אותנו חזרה הביתה. הזמן עובר, אך הנהג בושש מלהגיע. צלצלנו אליו, להפתעתנו הרבה הוא אמר שלמרות מה שסיכם איתנו, הוא אינו יכול להגיע. הוא נתן לנו מספר טלפון של נהג אחר שאולי יוכל להחליף אותו. צלצלנו לנהג השני, אולם הוא אמר שבשעת הצהריים הוא אינו מוכן להגיע לכותל. "רדו למטה ושם אני מוכן לאסוף אתכם", אמר. ניסינו להתווכח, אך הוא טרק לנו את הטלפון. ניסינו לצלצל לכל תחנת מוניות אפשרית, אולם אף תחנה לא הייתה מוכנה לשלוח מיניבוס לכותל בשעת צהריים. קרוב לשעתיים וחצי עמדנו כך בשמש החמה, וכל ניסיונותינו לא הצליחו. בינתיים, בתוך ההמולה, נעלם לנו גם הבן הקטן של אחותי. חצי שעה מורטת עצבים עברה עלינו עד שבחסדי השם הצלחנו למצוא אותו.

"זה הניסיון שלנו" אמר לי לפתע גיסי. "איך לא חשבתי על זה קודם" - עניתי לו. מה עושים במצב כזה? שלב ראשון - פוקחים את העיניים. צריך לנסות להבין מדוע הקב"ה שלח אותנו לכאן, ומדוע נגרמים לנו כל העיכובים הללו.

הבטתי מסביב. במרחק לא רב מאיתנו ישבו זוג זקנים שנראו טרודים מאוד. התקרבתי אליהם, שמתי לב שהם מדברים ביניהם בשפה הפרסית. אני נולדתי באיראן. עליתי בגיל עשר ואני זוכר עדיין את השפה. פניתי אליהם, התברר שהם עלו לישראל ממש באותו השבוע. הם לא ידעו מילה בעברית, והיו שרויים במצב של חוסר אונים מוחלט. סיפורם ארוך – ואקצר, אך בסופו של דבר, עזרתי להם לפתור את בעייתם. כאשר נפרדנו, אמרו לי הזקנים שהייתי עבורם ממש כמלאך משמים. חשבתי לעצמי שכנראה עיכבו אותנו משמים בכדי שאוכל לעזור לאותו זוג זקנים. פסעתי בחזרה לכיוון גיסי וראיתי אותו זוהר משמחה. עוד בטרם פתחתי את פי, הוא קרא בקול: "אני יודע למה התעכבנו כאן. ראיתי מיניבוס ורצתי לעבר הנהג כדי לשאול אם הוא פנוי. כשהדלת נפתחה, ראיתי את הרב דניאל זר שליט"א, ראש ישיבת אור דוד. לא תאמין כמה שנים שאני חולם לקבל ברכה ממנו. הכנסתי את ראשי לתוך המיניבוס וביקשתי מהרב שיברך אותי. הרב הרגיע את העוזרים שלו שניסו להרחיק אותי, ובירך אותי באריכות. לבסוף הוא גם הוסיף ואמר: 'עוד מעט תמצאו הסעה'. היה שווה לי כל העיכוב הזה רק בשביל הברכה הזאת".

תוך כדי שגיסי אומר לי את דברי הרב, עבר לידנו גבר ערבי ששמע את דברי גיסי לגבי ההסעה. הוא נעצר לידינו ושאל אם אנחנו זקוקים למיניבוס לכיוון פתח-תקווה. כשענינו בחיוב, הוא חייג מיד בטלפון וקרא בהתרגשות: "חמיד! חמיד! יש פה קבוצה שצריכה לפתח-תקווה". דקה אחר כך חמיד כבר עמד לידנו עם מיניבוס מפואר. התברר, שחמיד היה צריך להגיע בדחיפות לחברת אי.סי.איי בפתח תקווה (חברה אתם עבדתי במשך שנים בעבר), ולא היה לו כל מושג כיצד להגיע לאזור. הוא חיפש אנשים שנוסעים לפתח תקווה בכדי שהם יוכלו לכוון אותו למקום הנכון. כך מצאנו את עצמנו בסופו של דבר בדרכינו חזרה הביתה, עם מיניבוס מפואר ומזגן שעובד...

1.2.2 סיפור אישי - פגישה עם ה"נועם אלימלך" זצ"ל...

כ"ט בתמוז תשס"ז, יום ברית המילה לבני הקטן. יום הברית הגיע, ושלא כהרגלנו לא בחרנו עדיין שם לרך הנולד. שאלתי את אשתי האם היא חשבה כבר על שם. היא אמרה: "אתה תציע מספר אפשרויות ואני אבחר מתוך הרשימה". משום מה, השם הראשון שעלה בראשי היה נועם. בעודי רושם את השם על הדף, אשתי חייכה ואמרה: "אין צורך להמשיך. מהיום שהוא נולד, אני קוראת לו ביני לבין עצמי בשם הזה". החלטנו להוסיף לילד גם את השם ניסן, על שם סבי הצדיק ז"ל.

יום הברית חל ביום ההילולה של רש"י הקדוש. ניסיתי לחשוב, על מי לכוון בשם נועם, ושמו של בעל "נועם אלימלך" (ר' אלימלך מליז'נסק, ה'תע"ז – כ"א באדר ה'תקמ"ז; 1717 – 1787) זצ"ל עלה במחשבתי. הרהרתי לעצמי: "ריבונו של עולם, אני קורא מדי פעם שיש צדיקים שזוכים ללמוד תורה עם צדיקים מהעולם העליון. אני יודע אמנם שאני יהודי פשוט ואינני שייך לדרגות אלו, אך בכל אופן הייתי מאד שמח אם צדיק כמו ה"נועם אלימלך" זצ"ל היה מלמד אותי תורה. אפילו שיעור אחד".

הטלפון הנייד שלי צלצל. על הקו היה לקוח חדש שביקש להיפגש אתי בדחיפות. הסברתי לו שהיום מתקיימת הברית לבני, ושבימים הקרובים אינני יכול להיפגש עם לקוחות חדשים. למחרת, השכם הבוקר קיבלתי שוב טלפון מאותו יהודי. הוא התעקש למרות הכול להיפגש אתי בדחיפות. ניסיתי שוב לדחות אותו, אולם לבסוף הסכמתי לקבלו בביתי. "איך קראתם לו?" הוא שאל מיד כשהגיע, עוד לפני כל הקדמה אחרת. "נועם-ניסן", עניתי. "האם אתה יודע מיהו הנועם אלימלך?" - שאל. "כן", עניתי, ואז הוא אמר: "אני נכד (צאצא) ישיר של ה"נועם אלימלך". שמתי לב שהוא אכן לבוש בבגדי אדמו"ר. השעה הייתה שעת אחר-הצהריים והלכנו יחד לבית הכנסת להתפלל מנחה. כאשר הגענו, נוכחנו לראות שנותרו עוד מספר דקות לתחילת התפילה. האורח הסתובב לעבר מדף הספרים בבית הכנסת ואמר בשמחה: "הנה, יש כאן את הספר של הנועם אלימלך, נוכל ללמוד מעט עד שתתחיל התפילה".

הוא קרא לי מתוך ה"נועם אלימלך" את הקטע שאומר שאת השם של הילד מקבלת האם מהשמים ברוח הקודש. תוך כדי הלימוד חשבתי לעצמי עד כמה הקב"ה שומע את תפילותינו, גם אם הן תפילות שמצריכות ניסים גלויים. ביקשתי בקשה שלא חלמתי שאזכה לראות בהתגשמותה, והנה היא מתגשמת. אמנם לא זכיתי לראות את הנועם אלימלך עצמו, אבל לפי המדרגה שלי, גם מה שקיבלתי, והאופן שזה קרה, זה בגדר נס. סיפור זה משמש למעשה כפתיח לסיפור הבא, העוסק בנושא שלנו: "פקיחת העיניים".

1.2.3 סיפור אישי – בר-מצווה בירושלים

כאשר אדם רואה שתפילותיו נענות, זה הזמן לבקש בקשות נוספות.

מייד אחרי המקרה עליו סופר קודם, ביקשתי עוד שתי בקשות: האחת - שאפגש עם הרב גרוסמן ממגדל העמק. השנייה - שאזכה לכתוב בקרוב ספר תורה. לא כאן המקום להרחיב ממה נבעו הסיבות לבקשות אלו. זה סיפור בפני עצמו.

עוד באותו הערב, קיבלנו שיחה מארה"ב מקרובי משפחה של אשתי, שאמרו שהם מזמינים אותנו לבר-מצווה של בנם, שתיערך בארץ בעוד כשלושה שבועות. התכנית כוללת: בבוקר - מפגש לתפילה בכותל, ואחר הצהריים - חגיגת בר המצווה באולם בירושלים.

יום חמישי, כ"ה באב תשס"ז, נסיעה לירושלים לבר-מצווה:

מכיוון שאשתי הייתה לאחר לידה, יצאתי לירושלים לבדי. בדרך היו פקקי-תנועה נוראים, ושמחתי שאשתי לא נסחבה עם התינוק בנסיעה מתישה שכזאת. לאחר קרוב לשלוש שעות של נסיעה עדיין הייתי בתוך המכונית. אמנם הייתי כבר בירושלים, אך הדרך אל הכותל התארכה מאד עקב פקקי התנועה. החלטתי לפנות לבורא העולם: "ריבונו של עולם, אתה יודע שיש לי דברים הרבה יותר חשובים לעשות, מאשר לבלות יום שלם בפקקי תנועה. למה שלחת אותי לכאן? מה עלי לעשות?".

חיפשתי בסמוך לרכב האם יש משהו שאולי יוכל לרמוז לי על התשובה לשאלה ששאלתי. פתאום ניגש אלי יהודי ושאל אם אני נוסע לכותל. לקחתי אותו טרמפ, אך אחרי רבע שעה בפקק, אמר: "אני מבקש סליחה, אבל ברגל מתקדמים מהר יותר." התנצל וירד מהרכב. שוב פניתי לקב"ה: "בשביל הטרמפ הקטן הזה הטרחת אותי עד לכאן? ואפילו לא עזרתי לו באמת. אין סיבה יותר רצינית?".

פקק התנועה הנורא נמשך גם ברחוב העולה אל הכותל בעצמו. התברר לי שבאותו היום הגיעה קבוצה גדולה מאוד של נערים מכל העולם לחגיגת בר-מצווה משותפת בכותל. המקום היה עמוס במבקרים ואוטובוסים, ולא היו כלל מקומות חנייה.

תוך כדי הנהיגה בפקק, המשכתי להתחנן לקב"ה: "ריבונו של עולם, אני יודע שלא תמיד אני יכול לראות את הטוב בכל דבר, אבל אני מבקש ממך שתראה לי למה שלחת אותי לפקק הנורא הזה. הנה הגעתי לכותל ואינני יכול אפילו לרדת מהמכונית ולהגיד מזל טוב. למה שלחת אותי לכאן? מה עלי לעשות?".

מספר מטרים לפניי, במדרכה מימין, עמדו שלוש נשים חרדיות מבוגרות. לפתע הסתובבה אחת מהן לאחור, ונגשה בצעדים החלטיים לחלון הרכב שלי. כשפתחתי את החלון, היא אמרה לי באנגלית: "אנחנו ממתינות כאן כבר כמה שעות למונית. האם נוכל רק לנסוע אתך עד למטה? כי כבר שעות רבות שאי אפשר למצוא כאן מונית".

"בשמחה רבה!" עניתי. עם כניסתן לרכב, אמרה אחת לשנייה באנגלית: "לעולם לא תספיקי להגיע בזמן". שאלתי אותן מה הבעיה, והיא אמרה שבעוד כמה שעות יש לה טיסה לארה"ב, והיא חוששת מאד שתאחר לטיסה. היא הוסיפה ואמרה שהיא היססה מאד לבוא לביקור בישראל, ושגם בטיסה הלוך פספסה את הטיסה, ובכלל - הייתה לה עוגמת נפש רבה בביקור הזה.

"אני יכול להסיע אותך", הצעתי. "ממילא יש לי זמן. אני מוזמן לבר-מצווה וכל המוזמנים נמצאים כרגע בכותל, וייקח להם עוד מספר שעות עד שיגיעו לאולם."

"לא! תודה!" ענתה האישה. "אני לא יכולה לבקש ממך דבר כזה. חוץ מזה, המזוודות שלי אצל אחותי בשכונת בית וגן."

הסברתי להן שוב, שיש לי כמה שעות חופשיות, ובכוונתי להישאר בירושלים עד לבר-המצווה. כשלא השתכנעה, אמרתי: "אני נמצא כבר קרוב לחצי יום בתוך המכונית. כל הדרך התחננתי לקב"ה שיסביר לי למה הוא שלח אותי לפקק הנורא הזה. אני רוצה ומבקש שתעשי אתי חסד ותאפשרי לי להסיע אתכן".

אחרי כמה שניות של שקט, היא הנהנה בראשה להסכמה. ממש באותו הרגע פקק התנועה השתחרר. כשהגענו למטה ראינו כמה שוטרים שהחלו לכוון את התנועה. היא הספיקה להגיע בזמן לטיסה, ואף שלחה לי מכתב תודה מארה"ב. שמה אסתר. גם אני הצלחתי להגיע לאולם בזמן בחזרה, כאשר אני מקדים אפילו את האורחים מהכותל שעדיין לא הגיעו.

בהיכנסי לאולם ראיתי את חתן הבר-מצווה נכנס בליווי אביו, סבו והרב גרוסמן. הלכתי לכיוון הרב ועוד לפני שהספקתי לומר לו את מה שרציתי, הרב אמר: "אתה תפגוש אותי במגדל העמק", ונכנס לאולם.

כשחגיגת הבר- מצווה הסתיימה, בדרך החוצה שאלה אחת האורחות אם יש לי מקום ברכב לכיוון המרכז. עניתי בחיוב, והצטרפו אלי שתיים מהדודות של חתן הבר-מצווה. הן דיברו ביניהן שהסבא של החתן מכניס בעוד מספר ימים ספר תורה במגדל העמק, בישיבת הרב גרוסמן.

ערב ראש חודש אלול תשס"ז: טקס הכנסת ספר תורה בישיבה של הרב גרוסמן

הכרתי מעט מאוד מהאורחים באותו הטקס. אשתי הייתה עסוקה עם בני משפחתה שלא ראתה כבר מזמן ועם הבן הקטן שלנו, נועם-ניסן. עמדתי בצד וצילמתי את האנשים שהתכבדו לכתוב אות בספר התורה (אני חובב צילום). הסבא מצד האב התכבד לכתוב, אחריו גם הסבא השני. הרב גרוסמן עמד ליד ספר התורה ולידו עמד אבי חתן הבר-מצווה. ראיתי שהוא מהסס את מי להזמין עכשיו אחרי שני הסבים. לפתע האב פנה אלי והזמין אותי לכתוב אות. בזמן שכתבתי את האות, הניח הרב גרוסמן את ידו על ראשי ובירך אותי.

חלף בדיוק חודש, מערב ראש החודש אב עד לערב ראש החודש אלול, ושתי בקשותיי התמלאו.

1.2.4 סיפור אישי – עוד איתות קטן מהקב"ה

לסיפור הזה יש המשך, ואין כאן המקום לתאר את הכול. הקב"ה שומע את תפילותינו. אספר עוד מקרה קטן:

למחרת בבוקר, יום אחרי טקס הכנסת ספר התורה, הייתה לי פגישה עסקית עם לקוח שלי, אסף קדרון. אסף הוא אומן אבן שמכין יצירות אומנות ענקיות ומרהיבות מאבני ארץ ישראל ממקומות התרחשות המאורעות ההיסטוריים של עם ישראל. רגע לפני שיצאתי מהבית, העברתי את התמונות מהמצלמה הדיגיטאלית שלי למחשב. באחת התמונות צילמתי את אבא של חתן הבר-מצווה רוקד עם ספר התורה הפתוח. יצאתי כבר מהבית, אך החלטתי לחזור חזרה ולנסות לראות בצילום באיזו פרשה פתוח ספר התורה.

פתחתי את התמונה. שתי מילים צדו את עיניי: "גבעות עולם". נסעתי לפגישה עם אסף. יצירת האומנות הגדולה ביותר שלו נקראת "אנדרטת יהושע בן-נון" והיצירה הזאת נמצאת במקום שנקרא "גבעות עולם".

1.2.5 פקיחת העיניים - הדרך להגשמת משאלותינו- סיכום

הכלל של פקיחת העיניים מלמד אותנו שאם הקב"ה מזמן לנו מצב מסוים, יש לכך סיבה. זה נכון בכל רגע ורגע. אם אתה רואה אדם חולה, או מאורע שמתרחש לידך, או שאתה נחשף למקרה שקרה למישהו, בכל פעם ופעם יש לכך סיבה. עליך לשאול את בורא העולם מה הוא מצפה ממך שתעשה עם מה שאתה רואה, לפקוח את עינייך היטב ולחפש את התשובה. כל מקרה שתתייחס אליו, מהווה קרש קפיצה ברוחניות. כל מקרה שתתעלם ממנו, יכול למעשה לטמון בתוכו את ההזדמנות שניתנה לך משמים לזכות במצווה, שתוצאותיה - מילוי בקשותיך.

מי שעובד את השם מתוך הכנעה, לא מפספס. כל מאורע נחקק בזיכרונו. עיניו פקוחות והוא מחפש בכל כוחו את המעשה הנכון שעליו לעשות! ובכך הוא זוכה להגשים את משאלות ליבו. למשל, במקרה שתיארתי לעיל, אם הייתי מוותר באמצע הנסיעה לירושלים בשל עומסי התנועה, לא היו מתגשמות בקשותיי.
 
עד כאן קטעים מתוך הספר. בפרקים שלא קראתם יש תובנות רבות נוספות. הזמינו את הספר: